<h1>בה"ג הלכ' עדות</h1>
<h2>דף ח:</h2>
תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד.
<h2>דף כד:</h2>
אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך כולה הלכה כרבנן. והילכתא באתן לך מחלוקת, קנו מידו לפני גמר דין אין יכול לחזור בו אין לאחר קניין כלום. והילכתא קרוב וגזלן פסולין בין לעדות בין לדין, היכא דקביל עליה קרוב או גזלן בין לעדות ובין לדין שפיר, ואי בעי למיהדר לא מצי הדר. ודוקא דייני דינא דאוריתא ודרבנן אבל דינא דמגיסתא ודנהזומאי ולא כלום. והיכא דקדיש איתתא בפסולי עדות דרבנן לא הוו קידושי מעליי עד דקדיש לה בעדים כשרים, אפילו הכי לא משתריא לעלמא אלא בגיטא.
ואילו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוי בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית, ר' שמעון אומר בתחילה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האנסים חזרו לקרותן סוחרי שביעית. א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר. (כ"ו.) מאי קאמר, אמר רב יהודה הכי קאמר בתחילה היו אומרים אוספין כשרין סוחרים פסולין, משרבו ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים אספי ומייתו, חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין. קשו בה בני רחבה האי משרבו האנסים משרבו התגרים מיבעי ליה, אלא בתחילה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסול משרבו האנסים ומאי נינהו ארנונא כי דמכריז ר' ינאי פוקו זרועו בשביעתא בשביל ארנונא, חזרו לומר אוספין כשרין סוחרים פסולים.
<h2>דף כה.</h2>
אמר רבא לוה בריבית פסול לעדות. והאנן מלוה תנן, הכי קאמר מלוה הבאה לו בריבית. בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אמר לדילי אוזפן בריבית, וחד אמר קמאי דידי אוזיף בריבית, פסליה רבא לבר ביניתוס, והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות דהוה ליה רשע והתורה אמרה (שמות כ"ג, א') אל תשת רשע עד, רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע.
<h2>דף כה:</h2>
ת"ר המשחקין בקוביא שאמרו אילו המשחקין בפספסין, ולא בפספסין בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רימונים, ואמתי חזרתן משישברו את פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם נמי לא עבדי. ומלוי בריבית אחד המלוה ואחד הלוה, ואימתי חזרתן משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לגוים נמי לא מוזפין. מפריחי יונים אילו ממרין את היונים, ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף, ואימתי חזרתן משישברו את פגמן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו במדבר נמי לא עבדי. וסוחרי שביעית אילו שנושאין ונותנין בפירות שביעית, ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדקו, א"ר נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו אלא חזרת ממון, כיצד, אני פלוני בן פלוני כינסתי מאתים זוז מפירות שביעית והרי הן נתונין במתנה לעניים. תנא הוסיפו עליהן הגבאין והגזלנין והחמסנין והרועים והמוכסים.
אמר רב יהודה סתם רועה פסול, היכא דרעי קניינא דנפשיה דמקרי שארי לה סבר ניכלה. סתם גבאי כשר. אמר רבא רועה בהמה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. אמר רבא (ב"מ ה':) אימתי בזמן שרועין לעצמן אבל רועין בשכר לאחרים כשרין, חזקה אין אדם חוטא ולא לו. א"ר יהודה (כ"ו:) אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא כשר. א"ר אבהו א"ר אלעזר הלכה כר' יהודה.
<h2>דף כו:</h2>
וא"ר אבהו א"ר אלעזר וכולן צריכין הכרזה בבית דין. רועה, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה, מאן דאמר לא בעי הכרזה היינו דאמר רב יהודה סתם רועה פסול, אלא למאן דאמר בעי הכרזה מאי סתם רועה פסול, דבסתמיה מכרזינן עליה. ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גזלני, סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה דהא לא אכרזינן עליהו, א"ל רבא נהי דבענן הכרזה בגזלן דרבנן בגזלן דאוריתא מי בעינן הכרזה. אבאריה דרב זביד חד גנב קבא דשערי ופסליה, וחד גנב קיבורא דאהיני, ופסליה.
הנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון, שמתינהו רב פפא ופסלינהו, ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע לעדות, א"ל רב פפא והא רשעים נינהו, סברי מצוה קא עבדינן, והא קמשמתינן להו, סברי כפרה קא עבדי לן רבנן. אמר רב חנמן חשוד על העריות כשר לעדות, א"ל רב ששת ארבעין בכתפיה וכשר. ואמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסול, ולא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה, ולא היא, לא שנא לאפוקה ולא שנא לעיולה לא. פשיטא, מהו דתימא כל אימת דיתבה תותי בעלה ניחא לה משום דכתיב (משלי ט', י"ז) מים גנובים ימתקו, קמ"ל כל אימת דיתבה אבראי טפי שכיחא לה.
<h2>דף כז.</h2>
איתמר עד זומם, אביי אמר למפרע הוא נפסל, רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל, והילכתא כוותיה דאביי. משומד אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול, להכעיס, אביי אומר פסול, רבא אמר כשר, אביי אמר פסול דהוה ליה רשע והתורה אמרה (שמות כ"ג, א') אל תשת רשע עד, רבא אמר כשר רשע דחמס בענן, והלכה כאביי. מיתיבי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אילו הגזלנין ומועלין בשבועות, תיובתא דאביי תיובתא, ואע"ג דאיתותב אביי הילכתא כוותיה דמאן דמישתבע בשיקרא פסול לעדות. תניא (תוספתא פ"ט ה"א) ר' שמעון בן אלעזר אומר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן.
<h2>דף כז:</h2>
אילו הן הקרובין אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו, הן ובניהם וחתניהם, וחורגו לבדו. א"ר יוסי זו משנת ר' עקיבא אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה. היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר, ר' יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב. והאוהב והשונא, איזהו אוהב, זה שושבינו, שונא, כל שלא דבר עמו שלשת ימים משום איבה, אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך. (כ"ח:) אמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה. ת"ר (דברים כ"ד, ט"ז) לא יומתו אבות על בנים מה ת"ל, אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר (שם) איש בחטאו יומתו, אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות. (כ"ח.) אשכחן קרובי האב דפסולין לעדות, קרובי האם מנלן, אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו עניין לקרובי האב תניהו עניין לקרובי האם. ופסולין לעדות, אשכחן לחובה לזכות מנלן, אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אם אינו עניין לחובה תניהו עניין לזכות, אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנלן, אמר קרא (ויקרא כ"ד, כ"ב) משפט אחד יהיה לכם.
<h2>דף כח.</h2>
(ב"ב קכ"ח.) שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשיני כשר, ורב אמר אף שלישי בראשון, מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הילכתא כמר בר רב אשי. (סנהדרין כ"ח.) והילכתא כל היכא דאיכא אבות לבנים או בנים לאבות, כגון ראובן ואחר להעיד לבן שמעון, או שמעון ואחר להעיד לבן ראובן, או בן ראובן ואחר להעיד לשמעון, או בן שמעון ואחר להעיד לראובן, ואין צריך לומר ראובן ובנו להעיד לשמעון ואין צריך לומר ראובן ושמעון להעיד לאחד מבניהם, כל אילו פסולין לכל עדיות שבתורה, אבל בן בן ראובן ואחר להעיד לשמעון, לממון פסול, לקידושין צריכה גט, ואין צריך לומר בן בן ראובן ושמעון לאחר דלגבי קידושין צריכה גט. תפוש גמרא בידך כל היכא דאיכא אחים ראשון בראשון ושיני בראשון וראשון בשיני ושיני בשיני דאוריתא פסול, שלישי בראשון דרבנן פסול, שלישי בשיני כשר אפילו מדרבנן. (שם כ"ח:) בעל אמו הוא ובנו וחתנו. בנו היינו אחיו, אמר רבי לא נצרכא אלא לאחי האח, רב חסדא אכשר באחי האח.
<h2>דף כח:</h2>
רב איקלע למיזבן גוילי בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו, בסורא אמרי בעל כאשתו, בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה. אמר רב הונא אמר רב מנין שהאשה כבעלה, שנאמר (ויקרא י"ח, י"ד) ערות אחי אביך לא תגלה ואל אשתו לא תקרב דדתך היא, דדתך, אשת דודו היא, מכאן שהאשה כבעלה וכן בעל כאשתו. אמר רב חסדא אבי חתן ואבי חלה מעידין זה לזה ולא דמו להדדי אלא כי אכלא לדנא.
ההיא מתנתא דהוו חתימין עלה תרי גיסי, סבר רב יוסף לאכשורה דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, א"ל אביי ממאי דכר' יוסי דמתניתין דמכשר בגיסי דילמא כר' יוסי דבריתא דפסיל בגיסי, לא ס"ד דאמר שמואל כגון אנא ופנחס הוא דהוינן אחי, אבל גיסי בעלמא שפיר דמי, ודילמא אנא ופנחס משום גיסי קאמר, א"ל זיל קנייה בעידי מסירה, והא"ר אבא מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו שהוא פסול, א"ל זיל לא קא שבקין לי דאתבה ניהלך.
אמרו משמיה דמר רב יהודאי סהדא דחתים על שטרא ואמר אין חתמית עליה מיהו לא קים לי במאי דכתיב ביה, מהימן, ואקשו רבנן קמיה אלא מעתה הני שטרי דקאתו מעלמא וקא מקיימינן להו בחתמות ידי סהדי דחתימין עליהו היכי מקיימינן להו דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתב בהו, ואהדר להו דלכתחילה לא אמרינן, אי אמרי אינהו דלא קים לן מהימני. תוב אקשו קמיה רבנן אלא מעתה הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא קים לי בגויה הכי נמי דמהימן, ואמר להו התם האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומשלם לו שכפר, ואילו לא כפר לא היה משלם ולא איכא עליה אלא חרם סתם. ורבנן בתראי פליגי ואמרי אי מחזקה חתמות ידיה דהאי סהדא מקמי האידנא בבי דינא לאו כל כמיניה דמרע ליה לסהדותיה, ואי לא מחזקא חתמות ידיה מהימן, דתנן (כתובות י"ח:) העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אילו נאמנין, ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין. קא אמרי רבנן שטרא דחתימין עליה תרי סהדי ואישתכח חד מיניהו קרוב או פסול, ממונא לא מפקינן ביה אבל שבועה משבעינן לה אפומא דהאי עד כשר.
בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו, אתו לקמיה לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא, אמרו ליה מאי דעתיך כר' יהודה, אנן מייתינן איגרתא ממערבא דאין הלכה כר' יהודה אמר להו אטו בקבא דקירא אידביקו בכו, אלא משום דלא צייתיתו דינא הוא.
<h2>דף כט.</h2>
ת"ר (במדבר ל"ה, כ"ג) והוא לא אויב לו יעידנו, ולא מבקש רעתו ידיננו. אשכחן שונא אוהב מנלן, קרי ביה הכי, והוא לא אויב לו ולא אוהב לו יעידנו, ולא מבקש רעתו ולא טובתו ידיננו, מידי אויב ואוהב כתיב, אלא סברא הוא, שונא מאי טעמא דמרחקא דעתיה, אוהב נמי מקרבא דעתיה. ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה, אחד לדיין, ואידך כדתניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו אזהרה לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין.
כיצד בודקין את העדים, מכניסין אותן ומאיימין עליהם ומוציאין אותן לחוץ ומשיילין את הגדול שבהם ואומרים לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה, אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז. היכי אמרינן להו, אמר רב אשי אמר לי נתן בר מר זוטרא סהדי שקרי אאוגריהו זילי, דכתיב (מ"א כ"א, י') והושיבו שנים אנשים בני בליעל.
<h2>דף פט.</h2>
ת"ר ארבעה צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין, בכולהו כתיב (דברים י"ג, י"ב; י"ז, י"ג; כ"א, כ"א.) וכל ישראל וכל העם, בעדים זוממין כתיב בהו (שם י"ט, כ') והנשארים דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא.
